ה"שותף השלישי"
אל אחד מחוגי ההורים, בתחילת שנת הלימודים, הגיעה שירה (השמות בדויים אבל הסיפור לא) שנראתה עייפה במיוחד. היא "צנחה" על הכסא בקול אנחה כבידה.
במסגרת החוג מעלות האימהות בעיות ויחד אנו מגבשות פתרון מתאים, בהתאם לנלמד בסדנא. לשירה "בער" להעלות בעיה דחופה.
"למחרת שוחחנו ארוכות עם יוסי", סיפרה שירה, "אבל הוא הגיב בביטול וטען שהרב "נטפל" אליו ללא סיבה. אני מרגישה חסרת אונים לגמרי, אין לי מושג מה לעשות שכבר לא עשיתי. ובכלל הרב הזה ממש לא נראה לי. כל-כך נוקשה וקפדן, אין לי מושג איך נעבור את השנה הזאת...הצילו!!!"
"לאט לאט", אמרתי לה, "הבנתי שיש בעיות אצל הבן שלך בחיידר אבל למה את כ"כ שבורה? איך זה שהצליחו למחוק לך את החיוך הנהדר מהפנים?"
בירור קל גילה את "שורש" הבעיה. שירה מאוד לחוצה. היא שואלת את עצמה: "איך אני יכולה לעצור את ההתנהגויות האלו בחיידר. מה אני יכולה לעשות שעוד לא עשיתי" או במילים אחרות – אמא של יוסי לקחה על עצמה בפחד משתק את כל האחריות בכל מה שקשור ללימודו ועתידו של הילד.
"אבל, במה שנוגע לבעיה שלך", שאלתי אותה, "מה עם השותף השלישי? למה את חושבת שכל האחריות על לימודו ועתידו של יוסי היא שלך? את חושבת שהכל מוטל על כתפייך הקטנות? מי אמר? מי ביקש ממך? מה עם תפילה? אולי תשתפי במילים שלך, את מי שהילד שלו, את מי שנתן לך את הפיקדון, בקושי שלך, בפחד שלך? אולי תפסיקי להיות שלושת השותפים גם יחד ותחזרי להיות רק שליש בעיסקה הזאת?"
"מה את אומרת?"
לראשונה מאז תחילת הערב – אורו עיניה של שירה.
"אני מתביישת לומר שבכלל לא התפניתי לחשוב על תפילה..."
אחרי שבוע הגיעה שירה והפעם – עם חיוך מאוזן לאוזן.
"מיד אחרי השיעור שלנו" סיפרה, "כשהגעתי הביתה. הילדים ישנו ובעלי עוד לא חזר מהלימודים. הבית כולו היה שקט. התיישבתי על הספה בסלון, נשמתי עמוק ודיברתי עם השם יתברך.
"השם", אמרתי לו, "הילד הזה הוא הילד שלך. אתה מסרתי לי אותו רק לפיקדון. אני עושה כל מה שאני יכולה, והרבה פעמים מעל ומעבר לכוחות שלי... אני רוצה שהוא יאהב את התורה, אני רוצה שהוא יהיה תלמיד חכם. אני רוצה שיגדל וילך בדרך המתוקה הזאת. אתה גם רוצה?
אם אתה לא רוצה ואולי חשבת על מסלול אחר בשבילו, אז אני מקבלת את רצונך בצער אבל בהכנעה. אבל, אבא יקר, אם גם אתה רוצה לראות את יוסי הולך בדרך התורה ומוסיף אור בעולם, השם יתברך, אז תעזור לי, כי אני לא יכולה לבד!!
אתה תגרום לו לאהוב את התורה הקדושה, אתה תביא אותו להיות תלמיד חכם. אתה ורק אתה.
"והיום, איך אתה מרגישה?" שאלתי
"אני מרגישה נפלא, אני מרגישה כאילו ירדה לי אבן כבדה ושחורה מהלב. אני מרגישה קלילה יותר. פתאום הבנתי שעתידו של יוסי היא באמת לא אחריותי. היא קודם כל שלו. היא אחריותו. אבל מה שיותר חשוב - יש פה מי שמנהל את העולם. אני עושה את ההשתדלות שלי ואת כל השאר – החלטתי חד-משמעית להשאיר לקדוש-ברוך-הוא.
למחרת יוסי יצא אל החיידר בפנים יותר רגועות. עבר עוד יום והוא כבר הביא פתק: "יוסי השתדל היום להתנהג יפה"... בתיקייה של שבת הרב הגדיל לעשות וכתב "השתדל נפלא"... בפעם הראשונה מאז שהתחילה כל הפרשייה הזו שאני מרגישה שאני לא לבד. מישהו מסתכל מלמעלה ורק מחכה שאשתף אותו"...
יכולתי לסיים פה את הסיפור. למדנו את כל מה שצריך ללמוד. אמא, ילד ותפילה. מה צריך יותר מזה?
אבל, בכל אופן, בשביל הסקרניים שבינינו...
אחרי שבועיים נוספים הגיעה שירה והייתה פשוט חייבת לספר:
"אתמול יוסי הגיע מהחיידר וסיפר לי שהרב ההוא עזב...!!! יוסי לא יודע למה, פשוט יום בהיר אחד הגיע רב מחליף, ללא הודעה מוקדמת"
קולות צהלה והתפעלות עלו משאר האימהות בחוג...
רבותיי!!!!!! כוחה של תפילה!!!
כאנשים מאמינים אנחנו לא שוכחים להתפלל על כל צורכינו, אני מתפללת תמיד על פרנסה, על בריאות, על שלום בית ועל חינוך הילדים, אפילו כשאני לשה את הבצק לחלות אני לא שוכחת לומר "לכבוד שבת קודש".
אבל, באורח פלא, כשמתגלה בעיה אצל אחד הילדים אני לפתע "שוכחת" את השותף השלישי, הקדוש-ברוך-הוא כבר לא נמצא בשטח, חלילה.
אני ישר פונה למומחה ההוא או למנחת הורים הזו ומתייעצת עם הרב הזה, אני שואלת את השכנה ופונה למנהל החיידר... אבל האם ישבנו רגע להתבונן על מה הקדוש ברוך הוא רוצה ממני באותו רגע? האם פניתי אליו בבקשת עזרה?
למה אני סומכת כ"כ על בשר ודם? לא יותר פשוט לפנות אל "מי שאמר והיה העולם", אל הבוס הגדול...
הלוא כל מה שקורה בעולם מטרתו אחת: להתקרב אל השם יתברך.
הרב פינקוס זצ"ל מביא משל מדהים שמסביר באופן בהיר את מהות התפילה:
משל לרופא צעיר שנשאר בתורנות-לילה בחדר מיון. הרופא חשש שלא יוכל לטפל בכל המקרים והסביר למנהל שייתכן שלא יעמוד בלחץ במהלך הלילה. המנהל שמע את לבטיו והחליט להשאיר אותו במשמרת. "במידה ותזדקק לעזרה כלשהיא" הציע "תתקשר ואשלח לך תגבורת מיידית".
ואכן, כפי שצפה הרופא, היה עומס גדול במיון, העניינים יצאו מכלל שליטה ואחד החולים נפטר. בבוקר כשהגיע המנהל ורצה לברר מה בדיוק קרה, טען לעומתו הרופא הצעיר: "אמרתי לך שלא אוכל להסתדר לבדי" ענה לו המנהל: "אמרתי לך שבמידה ולא תסתדר – תרים טלפון. למה לא צלצלת?"
זהו המשל.
והנמשל?
תגידי לי מי ביקש ממך להסתדר לבד?
מישהו נתן לך משימה שאת מרגישה שאת קורסת? ת-ת-ק-ש-ר-י!!!
יש לך אפשרות לקבל סיוע אמיתי ומיידי מבורא עולם. אבל זאת בתנאי ש"תתקשרי", שתבקשי, שתפני אל "המנהל" הגדול ותבקשי סיוע דחוף...
זוהי מהותה של תפילה.
במידה ואת אכן חושבת שאת יודעת לנהל הכי טוב בעצמך ובוחרת לא להיעזר בסיוע – הקב"ה לא "יידחף" בכוח אלא "רצון יראיו יעשה", יאפשר לך לעשות ה-כ-ל ל-ב-ד.
אבל התפילה "מכניסה" את הקב"ה לתמונה, אני קצת מפנה לו מקום ומאפשרת לו לקחת את הענינים לידיים. אני מורידה מעצמי אחריות כבדה על נושאים רבים ויכולה להרגיש שאני באמת רק שליש בעסקה הזו של "שלושה שותפים באדם, הקב"ה, אביו ואימו".
_
מה פועלת תפילה מעומקא דליבא? זאת איננו יודעים. מה מחוללת תפילה בשמיים, לדורי דורות? לא נדע אולי לעולם. מבטלת גזירות. בונה עולמות. משנה סידרי בראשית.
אבל בואו ננסה, בכלים הקטנים והפשוטים שלנו, בכל אופן, להבין, לאן מביאה אותי התפילה. מה קורה אצלי כשאני פונה אל השם ומבקשת על ילדיי.
כותב הרש"ר הירש בספרו "יסודות החינוך" על הפסוקים בתהילים, קכ"ז:
"...שָׁוְא לָכֶם מַשְׁכִּימֵי קוּם מְאַחֲרֵי שֶׁבֶת
אֹכְלֵי לֶחֶם הָעֲצָבִים; כֵּן יִתֵּן לִידִידוֹ שֵׁנָא.
ג הִנֵּה נַחֲלַת ה' בָּנִים: שָׂכָר פְּרִי הַבָּטֶן
בראש ובראשונה – התפילה "מעבירה" את האחריות הבלעדית על גידול הילדים ותוצאות החינוך (משימה כלל לא פשוטה, לכל הדעות) אל השם יתברך. כמה טוב שאני לא לבד בעסק המורכב הזה...
יש לי חברה שבעלה משרת בצבא-קבע בתפקיד בכיר ביחידה סופר-סודית-חשובה-מבצעית. מאז שהתחתנו - הוא מגיע הביתה פעם בשבוע (!) לשבת והיא בעצם מגדלת את הילדים לגמריי לבד.
שאלתי אותה פעם: "תגידי, מיכל, איך את מסתדרת"?
לפעמים אני "חולמת" לעצמי מה היה קורה אם הייתה לי פיליפינית צמודה. וואו! זה היה באמת חלום! היא הייתה מקלחת את הקטנים, מגהצת (כמה שאני שונאת לגהץ!), מבשלת ארוחות מושקעות (לא טוסטים כמוני), מבריקה כל היום את הבית ומשכיבה את כולם לישון... מה שעוד "יד" יכולה לחולל בבית!!
מה דעתכן? אולי נחליף את הפיליפינית, להבדיל אלף-אלפי-הבדלות, בשם יתברך?
אולי כדאי להכניס הביתה כח עוצמתי, אינסופי של רחמים והכלה כמו הקדוש-ברוך-הוא??
הוא בטוח יכול לסייע לי! מספיק שהשם יתברך ייתן לי קצת שמחה. זה יספיק לי. עם השמחה אני יכולה לגדל ילדים, להחזיק בית למופת וגם להיות אשת קריירה מצליחה בלי שום מאמץ!
כמה מיותר ומעמיס לקחת את כל האחריות על כתפינו הקטנות.
בתפילתו הידועה על חינוך הבנים, מקדים השל"ה הקדוש וכותב:
אַתָּה הוּא ה' אֱלֹהֵינוּ עַד שֶׁלֹּא בָרָאתָ הָעוֹלָם, וְאַתָּה הוּא אֱלֹהֵינוּ מִשֶּׁבָּרָאתָ הָעוֹלָם, וּמֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם אַתָּה אֵל. וּבָרָאתָ עוֹלָמְךָ בְּגִין לְאִשְׁתְּמוֹדָעָא אֱלָהוּתָךְ בְּאֶמְצָעוּת תּוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה, כְּמו שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, "בְּרֵאשִׁית", בִּשְׁבִיל תּוֹרָה וּבִשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, כִּי הֵם עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהֶם מִכָּל הָאֻמּוֹת, וְנָתַתָּ לָהֶם תּוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה, וְקֵרַבְתָּם לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל. וְעַל קִיּוּם הָעוֹלָם וְעַל קִיּוּם הַתּוֹרָה בָּא לָנוּ מִמְּךָ ה' אֱלֹהֵינוּ שְׁנֵי צִוּוּיִים. כָּתַבְתָּ בְּתוֹרָתְךָ "פְּרוּ וּרְבוּ", וְכָתַבְתָּ בְּתוֹרָתְךָ "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם". וְהַכַּוָּנָה בִשְׁתֵּיהֶן אֶחָת, כִּי לֹא לְתֹהוּ בָרָאתָ כִּי אִם לָשֶׁבֶת, וְלִכְבוֹדְךָ בָּרָאתָ יָצַרְתָּ אַף עָשִיתָ, כְּדֵי שֶּׁנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתֶךָ..."
מה ענינה של הקדמה זו?
התפילה האמיתית על ילדינו צריכה לנבוע מהרגשת "אני רק עבד בעולם הזה וכל רצוני – לעשות רצונך".
כשאני מגדלת את הילדים כדי שיטפלו בי כשאזקין או כדי שיהיו לי ילדים תלמידי חכמים ואוכל להתגאות בהם אז בעצם אני רוצה רק למלא את חסרונותיי ותשוקותיי, קדושים ככל שיהיו, אך כשאני מגיעה למצוות חינוך הילדים בתחושה של עבד שעושה רצון קונו בכל רגע-משם אוכל להתפלל ולבקש באמת על ילדינו.
כיצד מציע לנו השל"ה הקדוש לגשת לתפילה ואיך היא תישמע?
"אבא יקר, אני רוצה לקיים מצוותך בעולם. אתה כתבת "פרו ורבו" ואתה ביקשת "ולימדתם אותם את בניכם" אני עושה את חלקי בכל יום ובכל רגע. ואתה, ברחמייך, עשה את חלקך כי כשהילדים שלי אכן ילכו בדרך התורה הם יעשו, בע"ה, את רצונך וימלאו את תכלית הבריאה.
כשאני מתבוננת כך על גידול הילדים, אני בעצם מעבירה את האחריות, כמו בכל מצווה אחרת, על התוצאות, שהרי כתוב "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין לִבטל ממנה"
(פרקי אבות) ואז המטרה שלשמה אני מגדלת ילדים משתנה: לא עוד ממקום של "רצון לקבל לעצמי" ואז אני בהכרח רחוקה מהשם, אלא ממקום של "רצון לתת" לשם יתברך ואז אני חוזרת ומתקרבת אליו. אני מקיימת מצווה "לשמה" ולא משנה לי מה "ייצא לי מזה בסופו של דבר".
מה עוד פועלת אצלי התפילה?
התפילה מחזקת אצלי את הציפייה הטובה מילדים. אני מתפללת על עתידם והצלחתם ורואה אותם בעיניי רוחי כפי שהייתי רוצה. וציפייה – הרי היא מחשבה אופטימית שמולידה מציאות, פשוטו כמשמעו!
שמעתי מרבנית חשובה שהייתה מתפללת על ילדיה ליד מיטתם אחרי שהיו נרדמים.
היא סיפרה שהייתה יושבת ליד ביתה, מדמיינת אותה בתור אישה נשואה ו"סורקת אותה" בתפילתה מכף רגל עד ראש. היא הייתה מתארת לעצמה את ביתה עם מטפחת צנועה, חולצה רחבה, חצאית צנועה וכו'...
ואכן- כשבגרה הילדה הפכה להיות בדיוק ה"ציור" של אמה. אותה חצאית ואותה מטפחת שדמיינה.
יום אחד הגיעה הבת כשהיא נועלת נעליים מאוד אופנתיות שלא מתאימות למראה הכללי שלה.
"מה קרה לך, חמודה", שאלה האם, "מה זה הנעליים האלו?"
"די, אמא" התחמקה הבת "זה נוח לי וזהו"...
לפתע חשבה לעצמה הרבנית שבעצם כשהיא ישבה להתפלל ותיארה לעצמה את ביתה לבושה כשרה אימנו... אל הנעליים למטה היא לא הגיעה...
הציפייה שלי "משודרת" אל הילדים שלי באופן לא מוסבר ונוטעת בהם את הרצונות הטובים שהייתי רוצה בשבילם.
מה עוד?
כתוב בתהילים: הרפו ודעו כי אנכי אלהים, ארום בגוים, ארום בארץ (תהילים מ"ו)
התפילה יכולה מאוד להרגיע אותי, היא יכולה לעזור לי לשחרר אותי מהמתח שיש לי לפעמים מול הילדים. אני יכולה להוציא את כל ה"למה הוא לא מקשיב לי", "איך יצא לי כזה ילד?", "איך היא מתחצפת" וכו' ו"לנטרל" את כל הרעלים שהצטברו אצלי.
כשאני מתפללת אני יכולה להרגיש: מישהו מקשיב לי. מישהו מבין אותי. מישהו אוהב אותי ללא שום תנאי. אפילו שכעסתי ואפילו שאני מרגישה קטנה ולא מוצלחת ואפילו שנדמה לי שאני רחוקה מאיך ש"אמא טובה צריכה להיות" (אגב, איך היא באמת צריכה להיות???).
_
מעל לכל אלה, מאפשרת לי התפילה לחזור למקום האמיתי, השלו והמנחם של האמונה. הכל כאן מנוהל, בפרטי פרטים בהשגחה אלוקית חכמה ונסתרת. הפאזל כולו נכון. אין כאן שום טעות. והכל, אבל הכל מתנהל כאן בידיים רחמניות - לטובתי.
"... "והייתם כאלוקים" מצד הסיטרא אחרא זה שליטה. אומר רש"י: "והייתם כאלוקים – יוצרי עולמות". כך – מדמה האדם שהכל מוטל עליו. גם בחינוך ילדים, הוא תמיד צריך לשלוט, הוא הרי "יוצר עולמות" ילדיו. אבל האמת היא ששליטה כוחנית נובעת מפחד של איבוד שליטה ושניהם יחד באים מחוסר אמונה, מחוסר נתינת מקום לקדוש-ברוך-הוא לקחת חלק בגדול ילדי.
ילדנו הם ילדים של ה'..." (אבק לזהב-חינוך ילדים במשנתו של רבי נחמן, עמ-31-32)
אל אחד מחוגי ההורים, בתחילת שנת הלימודים, הגיעה שירה (השמות בדויים אבל הסיפור לא) שנראתה עייפה במיוחד. היא "צנחה" על הכסא בקול אנחה כבידה.
במסגרת החוג מעלות האימהות בעיות ויחד אנו מגבשות פתרון מתאים, בהתאם לנלמד בסדנא. לשירה "בער" להעלות בעיה דחופה.
היא לקחה שוב נשימה עמוקה וסיפרה שהשבוע קיבלה "ד"ש חם" מהרב בחיידר של יוסי, הבן הבכור שלה, בן 8. השבוע, בפעם הראשונה, יוסי הגיש לה 3 פתקים "מרשיעים". "היום יוסי הרביץ לחבר". "היום יוסי איחר לחיידר". "היום יוסי לא הכין שיעורי בית למרות שנענש"... שיא השיאים של התופעה הלא-מוכרת הזו בביתה היה טלפון מאוחר בלילה. על הקו היה המלמד. הוא תיאר בטון רציני ומבהיל ובהרחבה את כל מעלליו של יוסי מתחילת השנה וביקש באופן חד משמעי שההורים ישוחחו עם יוסי ויעקבו ב-7 עיניים על המתרחש.
"סגרתי את הטלפון והתחלתי לבכות. זה כבר היה מעל ומעבר. הרגשתי שאני פשוט קורסת."
"סגרתי את הטלפון והתחלתי לבכות. זה כבר היה מעל ומעבר. הרגשתי שאני פשוט קורסת."
"למחרת שוחחנו ארוכות עם יוסי", סיפרה שירה, "אבל הוא הגיב בביטול וטען שהרב "נטפל" אליו ללא סיבה. אני מרגישה חסרת אונים לגמרי, אין לי מושג מה לעשות שכבר לא עשיתי. ובכלל הרב הזה ממש לא נראה לי. כל-כך נוקשה וקפדן, אין לי מושג איך נעבור את השנה הזאת...הצילו!!!"
"קודם כל בעניין הרב" הצעתי, "את חייבת לגבות אותו במאת האחוזים. אסור לך לערער את הסמכות שלו מול הבן שלך. גם לא במחשבה. זה יביא אך ורק לתוצאה הפוכה ויוסי "ירשה" לעצמו יותר. זה ברור שכשילד שמתנהג למופת – הרב לא נטפל אליו סתם, אז ודאי שיוסי הוא לא "טלית שכולה תכלת"... וחוץ מזה- אם זה הרב שהשם זימן לילד שלך- סימן שיש לו כאן שיעור חשוב לחיים. כדאי לאפשר לו להסתדר בעצמו עם הרב, אפילו שהוא לא מוצא חן בעיניך כדי שיילמד להסתדר בחיים עם כל אחד. הקב"ה הרי לא טועה, נכון?!"
"אבל, במה שנוגע לבעיה שלך", שאלתי אותה, "מה עם השותף השלישי? למה את חושבת שכל האחריות על לימודו ועתידו של יוסי היא שלך? את חושבת שהכל מוטל על כתפייך הקטנות? מי אמר? מי ביקש ממך? מה עם תפילה? אולי תשתפי במילים שלך, את מי שהילד שלו, את מי שנתן לך את הפיקדון, בקושי שלך, בפחד שלך? אולי תפסיקי להיות שלושת השותפים גם יחד ותחזרי להיות רק שליש בעיסקה הזאת?"
"מה את אומרת?"
"אני מתביישת לומר שבכלל לא התפניתי לחשוב על תפילה..."
"מיד אחרי השיעור שלנו" סיפרה, "כשהגעתי הביתה. הילדים ישנו ובעלי עוד לא חזר מהלימודים. הבית כולו היה שקט. התיישבתי על הספה בסלון, נשמתי עמוק ודיברתי עם השם יתברך.
"השם", אמרתי לו, "הילד הזה הוא הילד שלך. אתה מסרתי לי אותו רק לפיקדון. אני עושה כל מה שאני יכולה, והרבה פעמים מעל ומעבר לכוחות שלי... אני רוצה שהוא יאהב את התורה, אני רוצה שהוא יהיה תלמיד חכם. אני רוצה שיגדל וילך בדרך המתוקה הזאת. אתה גם רוצה?
אם אתה לא רוצה ואולי חשבת על מסלול אחר בשבילו, אז אני מקבלת את רצונך בצער אבל בהכנעה. אבל, אבא יקר, אם גם אתה רוצה לראות את יוסי הולך בדרך התורה ומוסיף אור בעולם, השם יתברך, אז תעזור לי, כי אני לא יכולה לבד!!
אתה תגרום לו לאהוב את התורה הקדושה, אתה תביא אותו להיות תלמיד חכם. אתה ורק אתה.
"אני מרגישה נפלא, אני מרגישה כאילו ירדה לי אבן כבדה ושחורה מהלב. אני מרגישה קלילה יותר. פתאום הבנתי שעתידו של יוסי היא באמת לא אחריותי. היא קודם כל שלו. היא אחריותו. אבל מה שיותר חשוב - יש פה מי שמנהל את העולם. אני עושה את ההשתדלות שלי ואת כל השאר – החלטתי חד-משמעית להשאיר לקדוש-ברוך-הוא.
למחרת יוסי יצא אל החיידר בפנים יותר רגועות. עבר עוד יום והוא כבר הביא פתק: "יוסי השתדל היום להתנהג יפה"... בתיקייה של שבת הרב הגדיל לעשות וכתב "השתדל נפלא"... בפעם הראשונה מאז שהתחילה כל הפרשייה הזו שאני מרגישה שאני לא לבד. מישהו מסתכל מלמעלה ורק מחכה שאשתף אותו"...
יכולתי לסיים פה את הסיפור. למדנו את כל מה שצריך ללמוד. אמא, ילד ותפילה. מה צריך יותר מזה?
אבל, בכל אופן, בשביל הסקרניים שבינינו...
אחרי שבועיים נוספים הגיעה שירה והייתה פשוט חייבת לספר:
"אתמול יוסי הגיע מהחיידר וסיפר לי שהרב ההוא עזב...!!! יוסי לא יודע למה, פשוט יום בהיר אחד הגיע רב מחליף, ללא הודעה מוקדמת"
קולות צהלה והתפעלות עלו משאר האימהות בחוג...
רבותיי!!!!!! כוחה של תפילה!!!
אז מה היה שם?
כאנשים מאמינים אנחנו לא שוכחים להתפלל על כל צורכינו, אני מתפללת תמיד על פרנסה, על בריאות, על שלום בית ועל חינוך הילדים, אפילו כשאני לשה את הבצק לחלות אני לא שוכחת לומר "לכבוד שבת קודש".
אבל, באורח פלא, כשמתגלה בעיה אצל אחד הילדים אני לפתע "שוכחת" את השותף השלישי, הקדוש-ברוך-הוא כבר לא נמצא בשטח, חלילה.
אני ישר פונה למומחה ההוא או למנחת הורים הזו ומתייעצת עם הרב הזה, אני שואלת את השכנה ופונה למנהל החיידר... אבל האם ישבנו רגע להתבונן על מה הקדוש ברוך הוא רוצה ממני באותו רגע? האם פניתי אליו בבקשת עזרה?
למה אני סומכת כ"כ על בשר ודם? לא יותר פשוט לפנות אל "מי שאמר והיה העולם", אל הבוס הגדול...
הלוא כל מה שקורה בעולם מטרתו אחת: להתקרב אל השם יתברך.
משל לרופא צעיר שנשאר בתורנות-לילה בחדר מיון. הרופא חשש שלא יוכל לטפל בכל המקרים והסביר למנהל שייתכן שלא יעמוד בלחץ במהלך הלילה. המנהל שמע את לבטיו והחליט להשאיר אותו במשמרת. "במידה ותזדקק לעזרה כלשהיא" הציע "תתקשר ואשלח לך תגבורת מיידית".
ואכן, כפי שצפה הרופא, היה עומס גדול במיון, העניינים יצאו מכלל שליטה ואחד החולים נפטר. בבוקר כשהגיע המנהל ורצה לברר מה בדיוק קרה, טען לעומתו הרופא הצעיר: "אמרתי לך שלא אוכל להסתדר לבדי" ענה לו המנהל: "אמרתי לך שבמידה ולא תסתדר – תרים טלפון. למה לא צלצלת?"
זהו המשל.
והנמשל?
תגידי לי מי ביקש ממך להסתדר לבד?
מישהו נתן לך משימה שאת מרגישה שאת קורסת? ת-ת-ק-ש-ר-י!!!
יש לך אפשרות לקבל סיוע אמיתי ומיידי מבורא עולם. אבל זאת בתנאי ש"תתקשרי", שתבקשי, שתפני אל "המנהל" הגדול ותבקשי סיוע דחוף...
זוהי מהותה של תפילה.
בדרך-כלל אני חייבת לקחת את הכל על עצמי: להיות גם הקב"ה גם בעלי וגם אני. אני יודעת הכי טוב ואני כאן המנהלת. נקודה.
במידה ואת אכן חושבת שאת יודעת לנהל הכי טוב בעצמך ובוחרת לא להיעזר בסיוע – הקב"ה לא "יידחף" בכוח אלא "רצון יראיו יעשה", יאפשר לך לעשות ה-כ-ל ל-ב-ד.
אבל התפילה "מכניסה" את הקב"ה לתמונה, אני קצת מפנה לו מקום ומאפשרת לו לקחת את הענינים לידיים. אני מורידה מעצמי אחריות כבדה על נושאים רבים ויכולה להרגיש שאני באמת רק שליש בעסקה הזו של "שלושה שותפים באדם, הקב"ה, אביו ואימו".
אבל בואו ננסה, בכלים הקטנים והפשוטים שלנו, בכל אופן, להבין, לאן מביאה אותי התפילה. מה קורה אצלי כשאני פונה אל השם ומבקשת על ילדיי.
"...שָׁוְא לָכֶם מַשְׁכִּימֵי קוּם מְאַחֲרֵי שֶׁבֶת
אֹכְלֵי לֶחֶם הָעֲצָבִים; כֵּן יִתֵּן לִידִידוֹ שֵׁנָא.
ג הִנֵּה נַחֲלַת ה' בָּנִים: שָׂכָר פְּרִי הַבָּטֶן
מי שחושב את עצמו כידיד ה' ומקורבו, נהנה דווקא מן הרעיון שכל מעשי האדם אינן נותנין לו ערבות לעתיד.
על כן סומך האדם רק על ה', והרעיון הזה נותן לו "שנא", מנוחה. מכיוון שאין ביכולתם לדאוג לעתיד, יודעים הם שאין הדאגה לעתיד מוטלת עליהם, ויודעים הם, שביחוד, אין הדאגה לחינוכם ולכלכלתם של הילדים מוטלת עליהם לבד, כי לשם כך הם זקוקים למחנך ולמכלכל הגדול הנושא את כל העולם ומחכה רק שהם יעשו את שלהם, כדי שגם הוא יעשה את שלו.
הוא יתן לידידו שנא, כי הילדים שייכים לו.
על כן סומך האדם רק על ה', והרעיון הזה נותן לו "שנא", מנוחה. מכיוון שאין ביכולתם לדאוג לעתיד, יודעים הם שאין הדאגה לעתיד מוטלת עליהם, ויודעים הם, שביחוד, אין הדאגה לחינוכם ולכלכלתם של הילדים מוטלת עליהם לבד, כי לשם כך הם זקוקים למחנך ולמכלכל הגדול הנושא את כל העולם ומחכה רק שהם יעשו את שלהם, כדי שגם הוא יעשה את שלו.
הוא יתן לידידו שנא, כי הילדים שייכים לו.
בראש ובראשונה – התפילה "מעבירה" את האחריות הבלעדית על גידול הילדים ותוצאות החינוך (משימה כלל לא פשוטה, לכל הדעות) אל השם יתברך. כמה טוב שאני לא לבד בעסק המורכב הזה...
יש לי חברה שבעלה משרת בצבא-קבע בתפקיד בכיר ביחידה סופר-סודית-חשובה-מבצעית. מאז שהתחתנו - הוא מגיע הביתה פעם בשבוע (!) לשבת והיא בעצם מגדלת את הילדים לגמריי לבד.
שאלתי אותה פעם: "תגידי, מיכל, איך את מסתדרת"?
אז היא ענתה לי ככה: "אני אמרתי לשם יתברך: "אני נתתי שותף אחד למען הבטחון של עם ישראל, אז עכשיו אתה "תעבוד טורבו"..."
והוא ועוד איך עובד!!
לחברה הזו שלי יש שבעה ילדים, בלי עין הרע, כולם פרחים מתוקים, ילדי אחראיים ובוגרים שעוזרים בצורה מדהימה עם הילדים הקטנים ובמטלות הבית...
לפעמים אני "חולמת" לעצמי מה היה קורה אם הייתה לי פיליפינית צמודה. וואו! זה היה באמת חלום! היא הייתה מקלחת את הקטנים, מגהצת (כמה שאני שונאת לגהץ!), מבשלת ארוחות מושקעות (לא טוסטים כמוני), מבריקה כל היום את הבית ומשכיבה את כולם לישון... מה שעוד "יד" יכולה לחולל בבית!!
מה דעתכן? אולי נחליף את הפיליפינית, להבדיל אלף-אלפי-הבדלות, בשם יתברך?
אולי כדאי להכניס הביתה כח עוצמתי, אינסופי של רחמים והכלה כמו הקדוש-ברוך-הוא??
הוא בטוח יכול לסייע לי! מספיק שהשם יתברך ייתן לי קצת שמחה. זה יספיק לי. עם השמחה אני יכולה לגדל ילדים, להחזיק בית למופת וגם להיות אשת קריירה מצליחה בלי שום מאמץ!
כמה מיותר ומעמיס לקחת את כל האחריות על כתפינו הקטנות.
בתפילתו הידועה על חינוך הבנים, מקדים השל"ה הקדוש וכותב:
אַתָּה הוּא ה' אֱלֹהֵינוּ עַד שֶׁלֹּא בָרָאתָ הָעוֹלָם, וְאַתָּה הוּא אֱלֹהֵינוּ מִשֶּׁבָּרָאתָ הָעוֹלָם, וּמֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם אַתָּה אֵל. וּבָרָאתָ עוֹלָמְךָ בְּגִין לְאִשְׁתְּמוֹדָעָא אֱלָהוּתָךְ בְּאֶמְצָעוּת תּוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה, כְּמו שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, "בְּרֵאשִׁית", בִּשְׁבִיל תּוֹרָה וּבִשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, כִּי הֵם עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהֶם מִכָּל הָאֻמּוֹת, וְנָתַתָּ לָהֶם תּוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה, וְקֵרַבְתָּם לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל. וְעַל קִיּוּם הָעוֹלָם וְעַל קִיּוּם הַתּוֹרָה בָּא לָנוּ מִמְּךָ ה' אֱלֹהֵינוּ שְׁנֵי צִוּוּיִים. כָּתַבְתָּ בְּתוֹרָתְךָ "פְּרוּ וּרְבוּ", וְכָתַבְתָּ בְּתוֹרָתְךָ "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם". וְהַכַּוָּנָה בִשְׁתֵּיהֶן אֶחָת, כִּי לֹא לְתֹהוּ בָרָאתָ כִּי אִם לָשֶׁבֶת, וְלִכְבוֹדְךָ בָּרָאתָ יָצַרְתָּ אַף עָשִיתָ, כְּדֵי שֶּׁנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתֶךָ..."
מה ענינה של הקדמה זו?
התפילה האמיתית על ילדינו צריכה לנבוע מהרגשת "אני רק עבד בעולם הזה וכל רצוני – לעשות רצונך".
כשאני מגדלת את הילדים כדי שיטפלו בי כשאזקין או כדי שיהיו לי ילדים תלמידי חכמים ואוכל להתגאות בהם אז בעצם אני רוצה רק למלא את חסרונותיי ותשוקותיי, קדושים ככל שיהיו, אך כשאני מגיעה למצוות חינוך הילדים בתחושה של עבד שעושה רצון קונו בכל רגע-משם אוכל להתפלל ולבקש באמת על ילדינו.
כיצד מציע לנו השל"ה הקדוש לגשת לתפילה ואיך היא תישמע?
"אבא יקר, אני רוצה לקיים מצוותך בעולם. אתה כתבת "פרו ורבו" ואתה ביקשת "ולימדתם אותם את בניכם" אני עושה את חלקי בכל יום ובכל רגע. ואתה, ברחמייך, עשה את חלקך כי כשהילדים שלי אכן ילכו בדרך התורה הם יעשו, בע"ה, את רצונך וימלאו את תכלית הבריאה.
כשאני מתבוננת כך על גידול הילדים, אני בעצם מעבירה את האחריות, כמו בכל מצווה אחרת, על התוצאות, שהרי כתוב "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין לִבטל ממנה"
(פרקי אבות) ואז המטרה שלשמה אני מגדלת ילדים משתנה: לא עוד ממקום של "רצון לקבל לעצמי" ואז אני בהכרח רחוקה מהשם, אלא ממקום של "רצון לתת" לשם יתברך ואז אני חוזרת ומתקרבת אליו. אני מקיימת מצווה "לשמה" ולא משנה לי מה "ייצא לי מזה בסופו של דבר".
התפילה מחזקת אצלי את הציפייה הטובה מילדים. אני מתפללת על עתידם והצלחתם ורואה אותם בעיניי רוחי כפי שהייתי רוצה. וציפייה – הרי היא מחשבה אופטימית שמולידה מציאות, פשוטו כמשמעו!
היא סיפרה שהייתה יושבת ליד ביתה, מדמיינת אותה בתור אישה נשואה ו"סורקת אותה" בתפילתה מכף רגל עד ראש. היא הייתה מתארת לעצמה את ביתה עם מטפחת צנועה, חולצה רחבה, חצאית צנועה וכו'...
ואכן- כשבגרה הילדה הפכה להיות בדיוק ה"ציור" של אמה. אותה חצאית ואותה מטפחת שדמיינה.
יום אחד הגיעה הבת כשהיא נועלת נעליים מאוד אופנתיות שלא מתאימות למראה הכללי שלה.
"מה קרה לך, חמודה", שאלה האם, "מה זה הנעליים האלו?"
"די, אמא" התחמקה הבת "זה נוח לי וזהו"...
לפתע חשבה לעצמה הרבנית שבעצם כשהיא ישבה להתפלל ותיארה לעצמה את ביתה לבושה כשרה אימנו... אל הנעליים למטה היא לא הגיעה...
_
כתוב בתהילים: הרפו ודעו כי אנכי אלהים, ארום בגוים, ארום בארץ (תהילים מ"ו)
התפילה יכולה מאוד להרגיע אותי, היא יכולה לעזור לי לשחרר אותי מהמתח שיש לי לפעמים מול הילדים. אני יכולה להוציא את כל ה"למה הוא לא מקשיב לי", "איך יצא לי כזה ילד?", "איך היא מתחצפת" וכו' ו"לנטרל" את כל הרעלים שהצטברו אצלי.
התפילה מאפשרת לי להסיר מעצמי את כל רגשות האשם, לקחת זמן לנשימה עמוקה ו"לחזור לעצמי". "לחזור לאיזון" שאני כל-כך זקוקה לו לעיתים קרובות. להחזיר את המוח שיהיה סוף סוף שליט על הלב. לא להתרגש. לא להרגיש אשמה. לא להרגיש לא טובה. לא להרגיש חלשה. לא להרגיש חסרת אונים.
כשאני מתפללת אני יכולה להרגיש: מישהו מקשיב לי. מישהו מבין אותי. מישהו אוהב אותי ללא שום תנאי. אפילו שכעסתי ואפילו שאני מרגישה קטנה ולא מוצלחת ואפילו שנדמה לי שאני רחוקה מאיך ש"אמא טובה צריכה להיות" (אגב, איך היא באמת צריכה להיות???).
_
מעל לכל אלה, מאפשרת לי התפילה לחזור למקום האמיתי, השלו והמנחם של האמונה. הכל כאן מנוהל, בפרטי פרטים בהשגחה אלוקית חכמה ונסתרת. הפאזל כולו נכון. אין כאן שום טעות. והכל, אבל הכל מתנהל כאן בידיים רחמניות - לטובתי.
"... "והייתם כאלוקים" מצד הסיטרא אחרא זה שליטה. אומר רש"י: "והייתם כאלוקים – יוצרי עולמות". כך – מדמה האדם שהכל מוטל עליו. גם בחינוך ילדים, הוא תמיד צריך לשלוט, הוא הרי "יוצר עולמות" ילדיו. אבל האמת היא ששליטה כוחנית נובעת מפחד של איבוד שליטה ושניהם יחד באים מחוסר אמונה, מחוסר נתינת מקום לקדוש-ברוך-הוא לקחת חלק בגדול ילדי.
ילדנו הם ילדים של ה'..." (אבק לזהב-חינוך ילדים במשנתו של רבי נחמן, עמ-31-32)
