להוריד את התוויות
רינה שלי, בת שנה וחצי היא ילדת הקסם האולטימטיבית. עיניים יפות וגדולות, המון שערות קופצות והליכה מהירה של ברווז. היא עוד לא יודעת לדבר אבל מקשקשת בלי סוף ומשתתפת בכל שיחה. מצחיקה את כולם, תמיד עם חיוך, תמיד שמחה.
אף פעם לא משועממת. תמיד מחפשת, תמיד סקרנית.
עד כאן זה נשמע מצויין פלוס.
אבל – רינה שלי המתוקה היא ש-ו-ב-ב-ה.
כל-כך קטנה וכל-כך שובבה.
רינה מוציאה בזריזות ספרים מהספרייה וקורעת דף אחר דף, היא עולה על השולחן באמצע האוכל, לוקחת בידה מלוא חופניים מהגבינה הלבנה, קצת אוכלת, הרבה שופכת, אח"כ היא יורדת, שופכת בדרך כוס מים ומורחת את הגבינה על הארון. פותחת מגירה ושופכת את שקית השעועית... פותחת מגירה שניה ומוציאה ביסודיות טרבד, מצקות, מריות ושאר כלים. אין לה זמן, היא חייבת להספיק. רינה ממהרת אל האמבטיה שבמקרה נשארה פתוחה ו... וזורקת לאסלה מכל הבא ליד... אח"כ היא פונה אל סל הכביסה המלוכלכת ומרוקנת בגד אחרי בגד. בהזדמנות חגיגית זו, היא לא פוסחת על הפח שנמצא ליד ודואגת לשלוף ממנו קליפות מלפפון וביצים מארוחת הערב...
ואנחנו? כולנו, בעלי, אני והילדים מנהלים מרדף אינסופי סביבה, ספק צוחקים, ספק ממש לא...
כל החדרים חייבים להינעל כל הזמן, המגירות קשורות להן זו לזו והצעצועים והספרים הורמו, אחר כבוד, אל המדפים העליונים. בקיצור הבית בכוננות-על.
כשרינה יוצאת לרגע מחוץ לתחום הראייה שלי אני קופצת כמו קפיץ: "איפה רינה?", "איפה רינה?" (בדרך-כלל זה בא בזוגות) ואז כל החבורה מתחילה לרוץ בבית ולחפש אותה. אנחנו מתחלקים לחוליות חיפוש ומסתערים על הבית.
אחד באמבטיה, אחד בחצר, אחד בחדרים. עד שנמצאית האבידה.בדר"כ האבידה החמודה הזאת נתפסית "על חם" מרוחה בבוץ או אוכלת איזה צבע פנדה או שופכת תכולתה של מגירת משחקים...
*
בראש שלי כבר הדבקתי לה תווית: הנזק.
זה אמנם עדיין חמוד ומצחיק אבל מתיש לחלוטין. אני לא מעיזה לומר זאת בפה. אני לא רוצה להשמיע את זה לעצמי ואני לא רוצה שהילדים ישמעו. אבל, תווית זו תווית (והיא הרוויחה אותה בכבוד), נדבקת בעוצמה וקשה מאוד להשתחרר ממנה.
לפני בערך כ-חודש ישבתי עם עצמי. כבר קצת התייאשתי מרינה שלי המתוקה ומהמרדפים האינסופיים. כשניסיתי לעבוד על זה עם עצמי – לא מצאתי דרך. הייתי שבויה עמוק בתווית "הנזק" ולא הצלחתי להשתחרר. פעמים רבות – "אין החבוש מתיר את עצמו מבית האסורים". ניגשתי להתייעץ עם חברה, מנחת-הורים, יקרה וחכמה.
העלתי בפניה את הבעיה ונשאלתי מספר שאלות.
"איפה רינה?" את קופצת ומציירת לך בראש את הנזק הבא, אמרה לי חברתי, אז תגידי לעצמך "רינה משחקת". ותראי אותה בדמיונך עסוקה במשהו נחמד ובלתי מזיק.
"אבל" אמרתי, "היא זריזה מאוד ופשוט מגיעה לכל מקום לפני שאני מספיקה לחשוב... עד שאני אתרכז במחשבה הטובה היא כבר תקרע לי את כל הספרים ותחריב לי חצי בית..."
"אל תחשבי שאין לך ברירה אלא לרדוף אחריה, לכי מראש עם המחשבה הזו, תנסי", הציעה חברתי.
יצאתי מהשיחה עם החברה שלי עם משפט המחץ: "איפה רינה? - רינה משחקת"
הגעתי הביתה והסתכלתי על רינה שלי היפה, עם העיניים הגדולות והחכמות.
מה פתאום אני חושבת עליה שהיא נזק. היא באמת ילדה נהדרת. זהו. מעכשיו אני חושבת עליה שנכון - היא אמנם ילדה סקרנית אבל תמיד משחקת יפה.
באותו שבוע חל מהפך גדול בילדתי הקטנה.
קצת קשה להאמין. זה נשמע כמו סיפורי ניסים, אבל, מה שלא תגידו - הילדה נרגעה.רינה היא עדיין הילדה הזריזה והפלפלית שלנו אבל, כמעט תמיד, זה במידה הנכונה. לא מפריע ולא מזיק. עכשיו זה מקסים ומצחיק את כולנו.
מה היה שם?
תווית שמצמידים לילד היא מנוגדת לתורה הקדושה שלנו ומנוגדת לגמריי לתפיסה היהודית.
תווית זה אומר: "זה מה שאתה, אין לך בחירה וגם אין לך דרך להשתנות".
ידוע שישנם ל"ו צדיקים בכל דור.
למה לא גילו לנו מי הם? למה לא יכלו לתת לנו רשימה מדוייקת בכל שנה. זה היה הרבה יותר נוח. היינו מכבדים אותם, לומדים מהם ומתחממים לאורם.
אבל לא כך הוא רצון השם. לא מגלים לנו מיהם, בין השאר, כדי שנבין שכל אחד ואחד מישראל יכול להיות אחד מהם. אין לי מושג מי הוא מי. אין לי זכות להגדיר אף אחד בהגדרות שיפוטיות.
ומה מוטל עלינו? לראות כל יהודי כצדיק.
זו הילדה ה"קשה", הכל אצלה קשה, ככה היא, זה מין טיפוס כזה.
זו הילדה ה"מלוכלכת", היא לא אוהבת סדר ונקיון, כזאת בלאגאניסטית. (אולי קיבלה את זה בירושה מהמשפחה של בעלי?!)
זה הילד ה"פחות חכם שלי" הוא חברותי ורחב לב אבל בלימודים? הוא פשוט לא כזה מבריק. מה לעשות.
זה הילד ה"דבק", זה פשוט באופי שלו, הוא כל היום צריך להיות צמוד לי לחלוק.
זה הנער ה"חומרני", יש לו משיכה טבעית לכסף ולעולם הזה. תלמיד חכם כבר לא יצא ממנו.
הילד שלי נולד לתוך משפחה. במשפחה כל אחד "תפס" כבר איזשהוא תפקיד או "מקום": יש את הילדה ה"חרוצה", יש את הילד ה"עצלן", יש את הילדה ה"ביישנית", יש את הילד ה"פטפטן" ויש את הילד ה"מצחיקן".
ילד חדש שמצטרף למשפחה יתפוס, בהכרח, מקום שעוד לא היה.
כל אחד, כשהוא מגיע לקבוצה חדשה (כמו, לדוגמא כיתה), מחפש את הדרך בה הוא "יתרום" את חלקו לקבוצה. ה"תרומה" הזו נותנת לו תחושת שייכות. הוא "תפס" מקום בקבוצה ועכשיו הוא קיים, יש לו נוכחות. השייכות שלו יכולה להיות שהוא יחליט להיות התלמיד המצטיין או, חלילה, להיפך, הוא יכול לבחור להיות הילד ה"עצלן" או ה"מפריע".
לעיתים מוכן הילד לשלם מחיר יקר תמורת השייכות הזאת. כמו לדוגמא הילד ה"קשה" שמקבל בלי סוף עונשים. למרבה הפלא - הוא מוכן לשלם את מחיר העונשים, כי זהו ה"מקום" שלו, ככה הוא מרגיש חלק מהמשפחה.
במקרה שהמקום הזה מפריע לאחרים אנחנו קוראים לזה "מקום מוטעה", מקום שגוי. הילד בחר בו בטעות.
כשאני, כאמא, נענית ומגיבה למקום השגוי הזה אני בעצם "אישרתי" לו, באופן בלתי מודע, את המקום המוטעה. אני בעצם מדביקה לו תווית גדולה ואומרת לו: "זה מה שאתה, ואין מה לעשות בעניין"
אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי אומות העולם ורוב גולמי בני ישראל, שהקב"ה גוזר על האדם מתחלת ברייתו להיות צדיק או רשע - אין הדבר כן. אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם, או חכם או סכל, או רחמן או אכזרי, או כילי או שוע, וכן שאר כל הדעות. ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים, אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאי זו דרך שירצה...
לילד שלי יש בחירה, ככה ברא אותו השם. כל רגע נתון הוא יכול להתנהג על-פי בחירתו החופשית. לכן חז"ל לא השתמשו במילה אופי אלא "מידות", מהי מידה? משהו שאפשר לשנות את כמותו ועוצמתו. את ה"מקום השגוי" הזה, אם כן, יש לילד שלי אפשרות לשנות.
כשאני מגיבה למקום המוטעה והמפריע שהילד בחר לעצמו – אני "מנציחה אותו", אני מקבעת אותו. אני "משתפת איתו פעולה" וכך משאירה אותו במקום הזה.
כשרצתי אחרי רינה וציפיתי שוב ושוב לראות נזקים – רינה שלי "נשארה" שם. היא הלוא "תפסה" ובגדול מקום חדש במשפחה וקיבלה המון תשומת לב על כל נזק ונזק. אז למה לה לשנות? הלוא ככה היא מרגישה שייכת.
כשאני מסירה את התווית מעל הילד שלי ורואה אותו מראש, באור חיובי, כמשתף פעולה במשפחה – הילד שלי יכול לבחור לזנוח את מקומו השגוי ולשנות, בע"ה, למקום טוב ונכון, מקום שבאמת תורם ומועיל לכלל, במקום להפריע.
באותו שבוע היא החליטה לחשוב עליה כ"חרוצה ועוזרת". הדבר היחיד שהיא שינתה הייתה נק' המבט שלה וכל זה רק במחשבה. בשבוע לאחר מכן, סיפרה האמא, בשמחה, כלא-מאמינה, שהילדה הזו עזרה לה בעבודות הבית באופן חריג במיוחד ואפילו שאלה: "אמא, מה עוד יש לעשות?"...
מה לגביי "תוויות" חיוביות?
כשאני מצמידה לילד תווית, אפילו חיובית, אני קצת "חוסמת" אותו.לדוגמא: בראש לי החלטתי שיוסף שלי הוא החכם, אפרת החברותית ומויישי הוותרן.
מה עשיתי? "חסמתי" במובן מסויים את האפשרות של שאר הילדים להיות חכמים, חברותיים ווותרנים...
כאימהות, כדאי מאוד לזכור, שבכל אדם ובכל ילד, יש נשמה קדושה, חלק אלוקה ממעל. מאיפה אני יודעת מה טמון בה? מאיפה אני יודעת איזה תכונות ויכולות הוא עוד יפתח?
אולי הילד שלי הוא הל"וניק הבא? למה אתן מחייכות? אולי זה באמת ככה?
זה נכון שכרגע, אצל ילד, חלק מהיכולות הן בהעלם ולא בגלוי, אבל דווקא בגלל זה אין לי צל של מושג מה מסתתר שם. לעיתים רבות מה שהילד מראה לי זה קצה קצהו של הקרחון ובפנים יש עוד אין סוף יופי, טוהר, כישורים ויכולות.
מצד האמת – כדאי לחשוב על כל הילדים שהם טובים, צדיקים, חברותיים, אחראיים ומקסימים וכך לאפשר להם את כל האופציות.
הילד שלי יכול להיות גם חכם, גם חברותי וגם וותרן. לא?!
